הכוח הרביעי בשדה הקרב

14
הכוח הרביעי בשדה הקרב


היחסים בין התקשורת לצבא ברוסיה מעולם לא היו כל כך גרועים עד שמלחמת צ'צ'ניה הביאה אותם לנקודה של עוינות גלויה. מאז, זרם ההאשמות והעלבונות ההדדיים לא פחת. הצבא אמר שהעיתונות והטלוויזיה היו מוטות, חסרות יכולת, לא פטריוטיות ואפילו מושחתות. בתגובה הם שמעו שהצבא שקוע בשחיתות, לא מסוגל להילחם, ומנסה להסתיר את האמת המכוערת מהעם, תוך האשמת חטאיו בעיתונאים. לא הצבא, שמונע מעצמו את האפשרות להשפיע על דעת הקהל, לא התקשורת, שמאבדת גישה למערך מידע חשוב, וגם לא, סוף סוף, החברה שמממנת את הצבא וזכותה לדעת מה לעזאזל הולך. על, מתעניינים באופן אובייקטיבי בקונפליקט הזה.

חומרת היחסים נבעה בחלקה מכך שמבנה הפיקוד של הצבא הרוסי צמח בתקופה שבה נכתבו עליו רק דברים טובים. הביקורת הציבורית משפתיו של ה"קליק" האזרחי הפכה אז לחידוש עבורם.

במדינות עם מסורות כביכול דמוקרטיות ועיתונות בלתי תלויה במדינה, יחסים מתוחים בין התקשורת לצבא הם דבר שכיח, שגרה. אפילו בארה"ב, שבה הכבוד לחופש הביטוי נבלע בחלב אם, מספר מחקרים של הצבא דיברו בצורה שלילית ביותר על העיתונות: "עיתונאים הם אנוכיים בהגדרה... הם חושבים רק על איך להתפרסם ולהתפרסם. כיצד לקדם תפוצה של הפרסומים שלהם" (רס"ן חיל האוויר דואן ליטל) או "העיתונות מונעת על ידי חמדנות. הצבא מונע על ידי שירות לא אנוכי למדינה "(סא"ל ג'ורג' רוזנברגר).

מבחינה אובייקטיבית, העקרונות שעל פיהם חי הצבא ועל פיהם חיה העיתונות אינם עולים בקנה אחד במספר עצום של נקודות. הצבא בלתי אפשרי בלי סודות - התקשורת שואפת לברר ולפרסם אותם בפני המתחרים. הצבא הוא היררכי ובנוי על משמעת קפדנית - העיתונות אנרכית, לא מכירה ברשויות ותמיד מפקפקת בכל. וכן הלאה.

המתח גובר בתקופות של פעולות צבאיות של הצבא, ובמיוחד בתקופות של פעולות צבאיות לא מוצלחות. באופן לא מפתיע, 52 אחוזים מהגנרלים האמריקאים ששירתו בווייטנאם שנסקרו אמרו שהטלוויזיה האמריקנית במהלך המלחמה רודפת אחרי סנסציוניות, לא אחר אמת, וראו את פעילותה "מפריעה לניצחון".

כמובן שיש נקודת מבט אחרת: "לא שירות החדשות בטלוויזיה הוא שפגע בצבא. היא נפגעה מהמדיניות הבלתי נסבלת של ההנהגה, שלא היו לה מתכונים לניצחון. זה בהחלט האינטרס הגבוה ביותר של האומה לרשום כשלים כאלה דרך התקשורת" (סגן משמר החופים מייקל נולאן). הנקודה היא לא איזו מהעמדות הללו נכונה. העובדה היא שהפנטגון רואה באי שביעות רצון מהעיתונות ומהטלוויזיה סיבה לא "להתגרש" מהם, אלא לחפש צורות חדשות של שיתוף פעולה. ייתכן שהצבא לא יאהב את מה שעיתונאים כותבים ואומרים עליהם. אבל הם מבינים שאם הם רוצים לשמוע משהו אחר, הם צריכים לפגוש עיתונאים באמצע הדרך, ולא להדוף אותם.

מלחמה בשתי חזיתות

מלחמת וייטנאם היא הארוכה ביותר באמריקה היסטוריה, והתקשורת נוכחת מההתחלה. מכיוון שלא היה שירות עיתונאי בצבא ארה"ב בווייטנאם ולא היה קו חזית במובן הרגיל, עיתונאים, באופן עקרוני, יכלו ללכת לכל מקום. מבחינה פורמלית נדרשה הסמכה, אך ההליך שלו פושט עד הקצה.

במהלך השנים הראשונות של מלחמת וייטנאם נהנה הצבא מתמיכת התקשורת.

אבל ככל שהלחימה התרחבה ויותר ויותר יחידות של צבא ארה"ב התערבו בהן, דעת הקהל, שבהתחלה הייתה שלילית לגבי הביקורת על הפנטגון, החלה לנטות לכיוון השני. זה קרה כשהאמון בממשל בוושינגטון ירד. עד 1968 אמרו הנשיא וההנהגה הצבאית לאמריקאים שהניצחון לא רחוק. אבל המתקפה הווייטנאמית על טט 1968 תקעה טריז בין הצבא לתקשורת. למרות שמבחינה צבאית המתקפה הייתה תבוסה, ניצחונו התעמולה של הווייט קונג הוכח שאין להכחיש. המטרה העיקרית שלה לא הייתה הוייטנאמים, אלא האמריקאים. הוייטקונג הראה להם שהודעות הניצחון של וושינגטון לעיתונות, שהכריזו על כוחות הגרילה שבורים והושמדו, היו שקרים. ההסתערות על השגרירות האמריקאית בסייגון גרמה במיוחד לעיתונאים להתרומם. הווייטנאמים ה"מרוסקים" הראו לעם האמריקאי שהם מסוגלים להיות בכל מקום ולעשות מה שהם רוצים – והראו זאת בעזרת התקשורת האמריקאית.

מתקפת הטט הפכה לקו פרשת מים ביחסים בין הצבא לעיתונאים. הנשיא ריצ'רד ניקסון כתב מאוחר יותר בזיכרונותיו: "יותר מבעבר, הטלוויזיה החלה להראות סבל אנושי והקרבה. יהיו המטרות אשר יהיו, התוצאה הייתה דה-מורליזציה מוחלטת של הציבור בבית, המעמידה בספק את עצם יכולתה של האומה להתגבש מול הצורך לנהל מלחמה במקום רחוק מגבולות המדינה. ולבעל הטור של ניוזוויק קנת קרופורד, מהלך האירועים הזה נתן סיבה לכתוב שוייטנאם הייתה "המלחמה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית כשהתקשורת הייתה ידידותית יותר לאויבינו מאשר לבעלי בריתנו".

מלחמת וייטנאם הוכיחה לראשונה, במילותיו של פרשן הטלוויזיה ג'יימס רסטון, כי "בעידן של תקשורת ההמונים מתחת לעדשת המצלמה, מדינה דמוקרטית אינה מסוגלת עוד להילחם אפילו במלחמה מוגבלת נגד הלכי הרוח והרצונות של אזרחיה". כך הפכה תקשורת ההמונים לכוח צבאי של ממש. מטבע הדברים, מימוש עובדה זו לא שיפרה את היחסים בין צבא ארה"ב לעיתונות. ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון, שלא היה מסוגל לחסום מידע אנטי-מלחמתי, מול "חזית שנייה" פתח במסע תעמולה רב עוצמה לתמיכה במלחמה. משמעות הדבר הייתה סדרה שלמה של מסיבות עיתונאים, הודעות לעיתונות וראיונות שניתנו על ידי הפיקוד בסייגון ובוושינגטון כדי לשכנע את התקשורת בהתקדמות ברורה במבצעים צבאיים. שר ההגנה דאז רוברט מקנמרה חילק הרים של מספרים: מספר האויבים שנהרגו, שנתפסו נשק, כפרים שלווים וכן הלאה. אבל מכיוון שהניצחון לא הגיע, המוניטין של מספר אנשי צבא מקצועיים הוכתם. הנפגע הקשה ביותר היה המפקד העליון של הכוחות האמריקנים בווייטנאם, הגנרל וויליאם ווסטמורלנד, שנדחף במיוחד להבטחות פומביות על ידי הנשיא ג'ונסון.

בטראומה מהתבוסה האמריקנית בווייטנאם, קצינים רבים החלו לחפש הסבר למה שקרה. זה היה כל כך טבעי להטיל חלק מהאשמה על חדשות הטלוויזיה הליליות, שהראו באופן קבוע את גופות ההדיוטות, הרס, שריפות ושאר סימני מלחמה יומיומיים. כתוצאה מכך, אפילו מבצע מוצלח מבחינה צבאית נראה כמו טבח בדו"ח קצר, שהעלה באופן בלתי רצוני את השאלה האם כל זה שווה את חיי האדם האבודים.

ווסטמורלנד תיאר זאת כך: "הטלוויזיה נידונה ליצור ראייה מעוותת של אירועים. הדו"ח צריך להיות קצר ולעניין, ולגרום למלחמה שראו האמריקאים להיראות אכזרית, מפלצתית ולא צודקת באופן קיצוני".

עם זאת, לעיתונות היה למה להתנגד. "לא הדיווחים אלא אובדן החיים הם שהחזירו את החברה האמריקאית למלחמה", אמר ההיסטוריון הצבאי וויליאם האמונד. "מספר תומכי המלחמה בסקרים ירד ב-15% בכל פעם שמספר הקורבנות השתנה בסדר גודל". וייטנאם ערערה את אמון התקשורת והציבור במידע הממשלתי במשך עשרים שנה. לאחר שהשתכנעה שוושינגטון משקרת, העיתונות התייחסה עוד לכל הצהרה של הממשל הפדרלי כעוד הונאה או חצי אמת. הרי, אמרו העיתונאים, תפקידה של הממשלה היה לשכנע את העם שהמלחמה שהיא פותחת ומנהלת נכונה והכרחית. ואם פקידים לא מצליחים להתמודד עם המשימה הזו, האשימו אותם, לא אותנו.

זעם ללא גבולות

בשנת 1983 נחתו חיילים אמריקאים על גרנדה, אי קטן באוקיינוס ​​האטלנטי. את מבצע זעם הובילו קצינים בכירים שפיקדו על מחלקות בווייטנאם. הם הביאו את זיכרונותיהם מהתקשורת לגרנדה, וכך פשוט התעלמו מהתקשורת במבצע הצבאי האמריקאי הזה. פורמלית, "הסתגרות בעיתונות" הוסברה במגבלות ביטחון, סודיות ותחבורה. אולם מאוחר יותר, שר ההגנה קספר וינברגר הכחיש החלטה זו והצביע על מפקד המבצע, סגן האדמירל ג'וזף מטקאלף. מטקאלף, בתורו, הכחיש כי בידוד העיתונות היה מעשה מתוכנן, והצדיק את עצמו בכך שניתנו לו 39 שעות לפתח את כל מבצע "זעם". אבל אף אחד לא הטיל ספק בכך שהסיבה העיקרית שבגללה השאיר עיתונאים "מעל הסיפון" הייתה הפחד וחוסר הנכונות לדווח "בסגנון וייטנאמי".

העיתונות, כמובן, זעמה. לא רק שאיש לא עזר להם להגיע לגרנדה, אלא שהצבא גם מצא כתב שהיה במקרה על האי בזמן תחילת המבצע, ולקח אותו לספינת הדגל. ימית תְעוּפָה תקף סירה עם עיתונאים שניסו להגיע לגרנדה בכוחות עצמם, כמעט הטביע אותה ואילץ אותה להסתובב לאחור.

369 עיתונאים אמריקאים וזרים המתינו יומיים בברבדוס עד שהורשו להם להיכנס לגרנדה. לבסוף, ביום השלישי, הצבא הכניס אותם, אבל לא לכולם, אבל יצר מאגר כביכול: קבוצה של נציגים של עיתונים, סוכנויות חדשות וחברות טלוויזיה שונות. מאפיין של מערכת הבריכה ששימשה לראשונה היה שעיתונאים אמורים להישאר כקבוצה, הוצג להם רק מה שהצבא המלווה אותם ראה צורך, והם נאלצו לספק מידע לא רק עבור הפרסומים שלהם, אלא גם עבור אחרים תקשורת מתעניינת.

מחאות העיתונות היו כה חזקות שהפנטגון יצר ועדה מיוחדת. ב-1984 פרסמה רשימת המלצות לעבודת הצבא מול התקשורת. העצה העיקרית הייתה שתכנון העבודה מול התקשורת נכלל בתוכנית הכוללת של המבצע הצבאי. כמו כן היא הייתה אמורה להעניק לעיתונאים סיוע בענייני תקשורת ותנועה. הומלץ להמשיך בהקמת בריכות עיתונאיות במקרים בהם הגישה החופשית של כל העיתונות לאזור הלחימה היא בלתי אפשרית. קספר ויינברגר לקח את העצה לתשומת ליבו. ועד מהרה הצבא גילה סיבה לבדוק אותם בפועל.

המטרה שלנו נכונה

בדצמבר 1989 החליטה ארצות הברית לחסל את הדיקטטור של פנמה, מנואל נורייגה. מבצע Just Cause היה ייחודי בדרכו שלו (ראה עוד על מבצע זה >>>). בלילה אחד, מספר רב של קבוצות של כוחות מיוחדים נאלצו לתקוף בו זמנית מטרות רבות בפנמה. הדבר איפשר להשיג עליונות נוספת בלחימה ולהימנע מפצועים מיותרים בקרב האוכלוסייה האזרחית. בנוסף, עד שהעיתונאים הצליחו אפילו לרמוז על אפשרות של כישלון, הכל כבר היה נגמר.

הנשיא ג'ורג' בוש דרש לחשב את האפשרויות לתגובת העיתונות לפני ובמהלך מבצע Just Cause. בדו"ח מיוחד הבטיחה מזכירת העיתונות הנשיאותית, מרלן פיצווטר, בוש כי התגובה צפויה להיות חיובית בדרך כלל, אך לא נשללה ביקורת מסוימת. אולם ביצוע המבצע בלילה הבטיח כי עד הבוקר, עד לחדשות הטלוויזיה הראשונות, הצבא היה מגיע להצלחה, לפחות בחלק מהתחומים, אליהם ניתן יהיה למשוך את תשומת הלב של התקשורת.

למרות שהמבצע עבר יפה מבחינה צבאית, התברר כאסון מוחלט מבחינת העבודה עם עיתונאים. המטוס עם הבריכה איחר בחמש שעות לפנמה. לאחר מכן הורחקו המגיעים מאזור הלחימה בכל עת. לגבי שאר העיתונות, משום מה ציפה פיקוד הדרום טקטי ל-25-30 איש, ולא פי עשרה יותר. כתוצאה מכך, כל אלה שהגיעו נאספו בבסיס חיל האוויר הווארד, שם נציגי מחלקת המדינה "האכילו" אותם במידע מסונן שהתיישן מהר יותר ממה שדווח, ומדווחים בטלוויזיה CNN.

כמו אחרי גרנדה, הפנטגון היה צריך להקים ועדה, אחת מהמלצותיו היא להפחית את רמת האפוטרופסות של העיתונאים ואת מידת הסודיות של המתרחש. העיתונות גם הסיקה את המסקנות שלה: הציוד שלה צריך להיות קל יותר ואוטונומי יותר, ומבחינת תנועה, אתה צריך לסמוך רק על עצמך.

תשעה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1990, פלש סדאם חוסיין לכווית...

מ"מגן" ל"סערה"

סעודיה הסכימה לקבל מאגר של עיתונאים אמריקאים בתנאי שהם יהיו מלווים באנשי צבא אמריקאים. הם הקימו במהירות קבוצה של 17 אנשים המייצגים רדיו, טלוויזיה ועיתונים הממוקמים בוושינגטון. למעט השבועיים הראשונים למבצע, הם היו חופשיים לשוטט, לחפש מקורות מידע, לצפות בפירוט בהסלמה של מבצע "מגן מדברי" למבצע "סערה מדברית".

בהתחלה, התקשורת הארצית הגדולה ביותר הייתה ביקורתית למדי. הם כתבו על הבלבול, חוסר המוכנות של הכוחות וציודם לפעולות במדבר, המורל השפל של החיילים. עם זאת, אז עיתונאים מעיתונים מקומיים קטנים ותחנות טלוויזיה החלו להגיע לערב הסעודית במספרים הולכים וגדלים כדי לדבר על יחידות צבאיות ואפילו בני ארצם בודדים. בדצמבר כבר גדל מספר נציגי העיתונות בריאד ל-800. הם קירבו את הצבא לאמריקני הממוצע, הפכו אותו למובנה יותר ואנושי יותר. קמפיין "תמוך בכוחותינו" הושק במחוז. התקשורת הארצית מצאה כי השלילי כבר לא "למכירה". הפטריוטיות חזרה לאופנה. סקרי דעת קהל הראו, כמו פעם, תמיכה מוחלטת במדיניות החוץ של הממשלה. והטון של הדיווחים בתקשורת הגדולים החל להשתנות.

משרד ההגנה הפסיק לדאוג לפרסומים שליליים. דובר הפנטגון פיט וויליאמס, בגיבוש גישת שירותו לדיווח מכווית, השווה אותה לכללים שנקבעו על ידי הגנרל אייזנהאואר לפני פלישת בעלות הברית לצרפת ב-1944 או על ידי מקארתור במהלך מלחמת קוריאה: "כתוב כל דבר כל עוד זה לא לסכן איום על התוכניות הצבאיות ועל חיי החיילים". הכללים המחייבים את העיתונות אסרו על "תיאור הפרטים של פעולות עתידיות, חשיפת נתונים על הנשק והציוד של יחידות בודדות, על מצב עמדות מסוימות, אם האחרון יכול לשמש את האויב לרעת האויב. צבא ארה"ב".

במהלך הלחימה, עיתונאים חויבו לפעול לפי כללים מסוימים שקבע הפיקוד. העיקרית שבהן היא שאסור להכניס חברים שאינם בריכות ליחידות הקדמיות, וכל התנועות כאן בוצעו רק בליווי קצין יחסי ציבור. כל האזרחים שמצאו עצמם במקום של יחידות מתקדמות ללא אישור מיוחד גורשו לאלתר.

צנזורה אמריקאית

לבסוף, הצבא הקים מערכת לתצוגה מקדימה של טקסטים לפני פרסומם. העיתונות הגיבה בצורה שלילית ביותר לחידוש הזה, שהדיף ריח של צנזורה אנטי-חוקתית ממרחק של קילומטר. הצבא לא חשב כך: הם אמרו שהם לא יכולים לאסור פרסום של כל חומר, אבל הם רוצים להיות מסוגלים, ראשית, לשלוט באיזה סוג מידע יהפוך לזמין לציבור, ושנית, לפנות לשכל הישר ולפטריוטיות. של עורכים, אם במקרים מסוימים הכללים הופרו. לאחר מלחמת המפרץ, ההערכה הייתה שהצבא ניצל זאת רק בחמש הזדמנויות מתוך 1351 אפשריות. דיווחי הרדיו והטלוויזיה לא נשלטו כלל.

היו גם בעיות אחרות. כך נמסרו דיווחים מיחידות קדמיות בדרך ללשכת ההסברה המרכזית של כוחות הקואליציה, ומשם נשלחו לפרסומים - שלפי אמות המידה של עיתונים אמריקאים הוא איטי בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. הצבאות ציינו את חיל הנחתים כדוגמה, וסיפקו לעיתונאים מחשבים, מודמים ומכשירי פקס. היו גם תלונות רבות על חוסר המוכנות של אנשי יחסי הציבור שליוו את העיתונות.

בעוד שהצבא בכללותו היה מרוצה מהתוצאה, התגובה התקשורתית הייתה חריפה למדי. "מההתחלה ועד הסוף, הבריכה הייתה המקום האחרון לקבל מידע טוב", כתב בעל הטור של ניוזוויק ג'ונתן אלטר. ובעוד סקרים הראו ש-59 אחוז מהאמריקאים חושבים טוב יותר על התקשורת אחרי מלחמת המפרץ מאשר קודם לכן, רבים התלוננו שהעיתונות והטלוויזיה הרשו לעצמם להזין מידע מידיו של הצבא במקום לחלץ אותו בעצמם.

במהלך המלחמה, הצבא השתכנע שמסיבות עיתונאים יומיות ותדריכי עיתונאים הם הדרך היחידה שבה הם יוכלו להעביר את דבריהם לציבור. בנוסף, זה הבטיח שהתקשורת לא תקבל מידע מיותר על מודיעין, טקטיקות ותנועות יחידות. עם זאת, בהתחלה הם האמינו במסיבות עיתונאים לקצינים בדרג הביניים שלא היו בטוחים מדי בעצמם, עצבניים מול עדשות ומיקרופונים וביישו לענות על השאלות הכי תמימות. מהנאומים שלהם לא נוצרה בכלל דמות הצבא שהצבא חלם עליו. מנהג זה נזנח במהירות, והורה לבריגדיר גנרל ריצ'רד ניל מחיל הנחתים לקיים מסיבות עיתונאים בריאד, וללוטנט גנרל תומס קלי בוושינגטון.

כוחה של החזקה הרביעית

סערת המדבר הוכיחה את כוחה האדיר של האחוזה הרביעית בחברה התקשורתית והדמוקרטית של ימינו. כשכתב CNN, פיטר ארנט, שעבד בבגדד המופגזת, הראה לעולם (כולל רוסיה) את תוצאות התקיפה אווירית על בונקר הפיקוד של אל-פירדוס ב-13 בפברואר 1991, הדבר השפיע על תכנון התקפות הפצצה נוספות על מטרות בעיראק . המחזה של גופות ילדים ונשים התברר כל כך נורא עד שאלפי מילים שבילה הפנטגון כדי להסביר את ערמומיותם של העיראקים שהקימו מקלט פצצות מעל מתקן סודי לא השתנו מעט. ממשלת ארה"ב, שחשה איום, נאלצה לשנות את תוכנית התקיפות באופן שאף חפץ דומה בבגדד לא הותקף שוב במהלך כל המלחמה.

טיסתם של עיראקים מכווית יצרה פקק ענק בכביש המהיר לבצרה. טייסים אמריקאים הפציצו כאן שיירה של המשמר הרפובליקאי העיראקי, והקטע הזה זכה לכינוי "הכביש המהיר של המוות". בשם זה, הוא הופיע גם בדיווחי טלוויזיה לאחר שכתבים נלקחו לחלק זה של השטח בעקבות שחרור כווית. צופי טלוויזיה ברחבי העולם ראו כביש מהיר בן ארבעה נתיבים סתום בשרידים השרופים וההופכים של אלפי מכוניות, משאיות, נושאות משוריינים. זה לא יכול להיות שום דבר מלבד מטחנת בשר שסידרה מהאוויר טייסים אמריקאים. הדיווח גרם לזעזוע לא רק בארצות הברית, אלא גם במדינות בעלות הברית, מה שהביא לפניות עצבניות למדי בערוצים דיפלומטיים מאנגליה וצרפת.

למרות שנורמן שוורצקופף היה מודע היטב, כפי שידעו קצינים אחרים, שבזמן הפצצת השיירה הצבאית העיראקית, אלפי כלי רכב אלה, רובם נגנבו או נתפסו בכווית, ננטשו זה מכבר בפקק, הסצנות של הרס נוראי זעזע מאוד את אמון הציבור בצורך להשיג את כל המטרות האסטרטגיות המוצהרות.

בתום הקרבות שוב התיישב הצבא לשולחן המשא ומתן עם נציגי העיתונות. ההסכם הבא כלל שמונה נקודות. החשוב ביותר היה התנאי שדיווח פתוח ובלתי תלוי על פעולות צבאיות הוא כלל בלתי ניתן לשינוי. ניתן להשתמש בבריכות בשלבים ראשוניים של סכסוך, אך יש לפרק אותן לא יאוחר מ-36 שעות מרגע הארגון. הצבא צריך לספק לעיתונאים ניידות ואמצעי תחבורה, לספק אמצעי תקשורת, אבל לא להגביל את השימוש באמצעי התקשורת שלהם. העיתונות מצידה התחייבה לציית לכללי ביטחון ומשטר ברורים ומדויקים שקבע הצבא באזור המלחמה, ולשלוח לאזור העימות רק עיתונאים מנוסים ומאומנים.

שני שיעורים באותו נושא

כאשר נחתו הנחתים של ארצות הברית במוגדישו, סומליה, בלילה בדצמבר 1992, צפויה להם הפתעה לא נעימה. הנחתים האמריקאים היו מוארים בעשרות נורות מצלמות טלוויזיה שדיווחו בשידור חי על אירוע כה מרגש. העמדות היו חשופות, ציוד ראיית הלילה הרגיש במיוחד סירב לעבוד, והנחתים עצמם הרגישו כמו מטרות על מטווח הירי של צלפים סומליים. הצבא היה מחוץ לעצמו. אולם לאירועים במוגדישו היה רקע מיוחד.

בתחילה בירך הפנטגון על הופעת הכתבים באתר הנחיתה, שכן ביקש להדגיש את תפקיד הצבא במבצע כולו. אולם מאוחר יותר, האסטרטגים בוושינגטון הבינו מה קורה והורו לתקשורת לא להתקרב לחוף. למרבה הצער, אזהרה זו הגיעה מאוחר מדי, וכלי תקשורת רבים לא שמעו על כך. הפיקוד לא יכול היה לשמור בסוד את תאריך ומקום הנחיתה אם הכתבים הגיעו מראש לסומליה ויתכוננו לפגוש את הנחתים.

מה שהתחיל כל כך רע לא יכול היה להיגמר טוב. כל הפרסומים בארצות הברית עקפו את התמונה של סומלים נגררים ברחוב ברגליו של חייל אמריקאי מת. הקורבן היה חבר בקבוצת סיירים שנשלחו לעצור את הגנרל איידיד. סערת הזעם הציבורית שנוצרה התבררה כחזקה יותר מכל טיעונים לנוכחות ארצות הברית בסומליה. המצביעים הציפו את הקונגרס בדרישות לנסיגה מיידית של חיילים אמריקאים מאותה מדינה. ב-31 במרץ 1994 עזב החייל האמריקאי האחרון את סומליה.

בניגוד לאפוס הסומלי, השתתפות העיתונות בנחיתה על האיטי (מבצע החזרת הדמוקרטיה) הייתה מחושבת היטב ויושמה בהצלחה. ערב הנחיתות, ביום שבת ה-17 בספטמבר 1994, כינס הצבא בריכה עיתונאית בחשאיות, והיא הייתה במצב של מוכנות למקרה של פרוץ פעולות איבה חמורות. סגן עוזר שר ההגנה לענייני ציבור קליפורד ברנאט נפגש עם התקשורת כדי לדון בעקרונות לסיקור המבצע. התנהל משא ומתן על שבע עמדות שבהן התעוררו בעיות בעבר, במיוחד השריפות הקשות בטלוויזיה. בארבע עמדות, כולל שימוש בסיקור, התקשורת קיבלה את תנאי הצבא. לא הושגה הסכמה לגבי שלושה. הצבא לא הצליח לשכנע את התקשורת לקיים הקפאת מידע של שעה על מיקומן הראשוני של היחידות, לא לעזוב מלונות ושגרירויות עד שהרחובות ייחשבו בטוחים, ולא לעלות לירות על גגות הבתים. העיתונאים אמרו שבטיחותם היא עניין פרטי, שלצבא אין שום קשר אליו.

לא אחת, אלא כמה בריכות נוצרו כדי לעקוב אחר יחידות הפלישה. הם אפילו לקחו בחשבון את העובדה שמספר מסוים של עיתונאים כבר נמצא באי. לכתבים ניתנה הזכות המלאה להשתמש במכשירי הקשר שלהם, למרות שמרכזי הקשר של הצבא עמדו לרשותם. בסך הכל, שני הצדדים היו מרוצים: העיתונות מהעובדה שהייתה להם הזדמנות לסקר באופן מלא ומהיר את האירועים בהאיטי, הצבא מהעובדה שמעשיהם הוצגו בצורה נכונה ואובייקטיבית לציבור האמריקאי.

הפיתוי של קיפודים

כמובן שמספר התומכים ב"פיצוח" בדגם של "סערה במדבר" וגרנדה בצבא עדיין גדול מאוד. הפיתוי לקחת את התקשורת לידיים חזק גם כי זה קל יותר מאשר לחפש שפה משותפת וצורות דו-קיום איתם. עם זאת, יש כמה סיבות לכך שמדיניות כזו תפגע בצבא עצמו.

האחד קשור להתקדמות מדעית וטכנולוגית ולציוד המשתפר במהירות של תקשורת ההמונים. טלפונים לווייניים, שהצבא הרוסי נראה בקנאה בצ'צ'ניה, יהפכו לנפוצים יותר ויותר, ויבטיחו לבעלים עצמאות חסרת תקדים ומהירות תקשורת עם העורכים. השלב הבא יהיה בהכרח שידור לווין ישיר ממצלמת הווידאו למשרד הראשי. זה הוצג לראשונה לעולם על ידי CNN. ככל שעלות ציוד השידור תרד, זה יהיה סביר לא רק עבור ענקים כאלה. בשילוב עם ריבוי מצלמות וידאו דיגיטליות מיניאטוריות, זה עשוי לחולל מהפכה בדיווח החזיתי.

האינטרנט מאפשר להעביר דיווחים מהמקום אפילו לא לנקודה מסוימת, אלא ישירות ל-World Wide Web, שם הם הופכים מיידית לזמינים לכל משתמש בכל מדינה. לכך נוכל להוסיף מספר רב של חומרי תמונות ווידאו שפורסמו באינטרנט על ידי המשתמשים עצמם ללא השתתפות התקשורת.

אבל גם אם הדרך היחידה האפשרית במקרה הזה להגן על עצמם היא להגביל את הגישה הפיזית של עיתונאים לאזורים שמעניינים אותם, הרי שקונצרני המידע הגדולים ביותר ישתמשו בנשק האחרון שלהם: לוויינים בשילוב עם הרשת העולמית. צילומי חלל מסחריים וצילומי וידאו כיום הם מציאות, וככל שהרזולוציה של האופטיקה תגדל, הסיקור של פעולות האיבה בטלוויזיה בחלל, אפילו באזור סגור היטב לעיתונות הקרקע, יהפוך לפשוט יותר ויותר. כפי שכותבים העתידניים אלווין והיידי טופלר בספרם "מלחמה ואנטי-מלחמה", "לווייני מודיעין פרטיים יהפכו את זה לבלתי אפשרי לחלוטין עבור לוחמים להתחמק מהעין הרואת-כל של תקשורת ההמונים ולהימנע מהשידור המיידי לכל העולם של כל העולם שלהם. תנועות - שישנו מהיסוד רעיונות מודרניים לגבי טקטיקה ואסטרטגיה.

לבסוף, טכנולוגיית המחשוב נותנת לתקשורת את ההזדמנות לדמות ולשדר כל סיטואציה וסצינות שמעולם לא התרחשו, אך לא ניתן להבחין מהמציאות, או שהתרחשו במציאות, אך ברור ללא עדים, למשל, פרקי זוועות של אחד מהם. של הצבאות או משא ומתן נפרד סודי. הגדלת מהירות השידור או ההדפסה של חומרים תגביר את הסיכון לאי דיוקים, ומידול מציאות לצרכי מדיה נתונה יסיר את הבעיה הזו, אם כי היא תיצור מיליון אחרות.

הטבע אינו סובל ריקנות

הסיבה השנייה לכך שהצבא, כולל הרוסי, יצטרך לתקשר עם התקשורת היא שהצד השני ימלא מיד את ריק המידע. שום צבא רגיל לא יאפשר לכתב לסקר סכסוך משני הצדדים, לחצות את קו החזית הלוך ושוב כמה פעמים, כפי שראינו בצ'צ'ניה. אפילו לא בגלל שהוא עלול להתברר כבוגד במודע, אלא בגלל האפשרות לחשוף בטעות מידע לא רצוי בשיחה. אבל אף אחד לא יאסור על עיתון או תחנת טלוויזיה שיהיו שני נציגים משני צידי המתרס - ואם אחד ייאלץ לשתוק, השני ירתיע גם עבור עצמו וגם "עבור הבחור ההוא".



תוך חיזוי התפתחות כזו של אירועים, האמריקאים נוקטים בצעדים מסוימים. מפקדי יחידות ועוצבים מקבלים הוראה לבלות יותר זמן בתקשורת. מוטלת עליהם המשימה לנכון, אך במרץ ובכל הזדמנות, לעורר את הציבור בנקודת המבט של הצבא. מלמדים אותם לקחת יוזמה ולארגן תדריכים ומסיבות עיתונאים, כולל שידורים חיים, להיות פרואקטיביים ולהציע חזון משלהם לגבי נושא לפני שעיתונאים עושים זאת עבורם. חשוב לוודא שהתדמית הרצויה של המבצע אינה מעוותת בתקשורת כתוצאה מרשלנות או טעות עיתונאית. אנחנו צריכים לחשוב על אבטחת יחידות הצבא, אבל יחד עם זאת, אתה לא יכול לשקר לעיתונות פשוט כי זה יותר נוח.

נורמן שוורצקופף נחשב לאחד המאסטרים של הז'אנר הזה. הוא קבע ארבעה כללים להתמודדות עם עיתונאים שגנרלים רוסים יכולים להשתמש בהם: "ראשית, אל תיתן לעיתונות להפחיד אותך. שנית, אתה לא צריך לענות על כל השאלות. שלישית, אל תענה על השאלה אם התשובה שלך תעזור לאויב. רביעית, אל תשקר לאנשיך." הודות לכללים הללו, כל הופעה של שוורצקופף השפיעה לטובה על הקהל והוא נהנה באופן עקבי מאמון התקשורת.

קולונל וורדן, ראש מכללת מפקדי ומטה חיל האוויר האמריקאי והמתכנן הראשי של תוכנית הפעולה האווירית של ארה"ב לשלב הראשוני של מבצע "סערה מדברית", סבור שלצבא אין ברירה אלא להשלים עם קיומה של התקשורת כחלק של שדה הקרב העתידי. . יש להתייחס לעיתונים ולטלוויזיה, הוא כותב, "כאל נתון, כמו מזג האוויר או השטח". כפי שמנתחים דיווחי מזג אוויר במהלך הכנת מבצע, יש לקחת בחשבון ולחזות גם את השפעת אמצעי התקשורת על ביצוע משימה קרבית - תוך הבנה מלאה וקבלת העובדה שכמו במקרה של מזג האוויר, אין בכוחנו לשנות דבר. בקרוב השאלה במטה: "מה התחזית שלנו לעיתונות היום?" - יהפוך טבעי כמו השאלה על תחזיות המטאורולוגים.
ערוצי החדשות שלנו

הירשם והישאר מעודכן בחדשות האחרונות ובאירועים החשובים ביותר של היום.

14 הערות
מידע
קורא יקר, על מנת להשאיר הערות על פרסום, עליך התחברות.
  1. +3
    אפריל 26 2014
    הצבא אמר שהעיתונות והטלוויזיה היו מוטות, חסרות יכולת, לא פטריוטית ואפילו מושחתות
    לא רק הצבא, התקשורת כנה?
    מאשים את חטאיהם בעיתונאים
    ומי מהצבא קרא לשודדים מפקדי שדה או אפילו לוחמי חופש?
    ההקדמה דלה, על כך ו -
    אני לא אגיד על התקשורת המערבית כי אני לא יודע, אבל רבים מאיתנו רואים בעיתונאי ורק עיתונאי את האמת האולטימטיבית
    1. +6
      אפריל 26 2014
      צפה בדיווחים ב-NTV הצ'צ'ני הראשון, "כתבים" מאסיוק ....

      זו הייתה מלחמה כוללת של התקשורת, המערב ו-90% "רוסים", בשליטת האוליגרכים הציוניים, נגד האוכלוסייה הרוסית של ה-CHIASSR והצבא הרוסי...
      1. +3
        אפריל 26 2014
        ציטוט מ-cosmos111
        "כתבים" מאסיוק ....

        אוי חרא שהזכרת
        Elena Vasilievna Masyuk (נולדה ב-24 בינואר 1966, אלמה-אתה, SSR קזחית, ברית המועצות) היא עיתונאית רוסית, חברה באיגוד העיתונאים של רוסיה, חברה באקדמיה לטלוויזיה הרוסית, חברה באקדמיה הבינלאומית לטלוויזיה ורדיו , חבר המועצה תחת נשיא הפדרציה הרוסית לפיתוח חברה אזרחית וזכויות אדם, חבר בוועדת הפיקוח הציבורית (POC) של מוסקבה ליישום פיקוח ציבורי על מתן זכויות אדם במקומות מעצר ו סיוע לאנשים במקומות מעצר
        הוכשר באוניברסיטת דיוק (צפון קרולינה, ארה"ב) וב-CNN.
        זה על עצמך
        ככתבת NTV, אלנה מסיוק נפלה לעבדות לחבריה הטובים ביותר, הצ'צ'נים.
        http://v-retvizan2.livejournal.com/129961.html
        והיא מושמצת על ידי אנשים רשעים חחח
  2. ליושקה
    +2
    אפריל 26 2014
    העיתונות אף פעם לא מעריכה משהו בצורה אובייקטיבית ולפעמים משתיקה הרבה
  3. +3
    אפריל 26 2014
    אני מסתכל על שידורים חיים מאוקראינה והקריינים באולפן שואלים בהתמדה את הכתבים שלהם איפה, מי, כמה ואיפה... בשביל מה? למה הם צריכים לדעת בדיוק, לאחר שהודיעו לכל העולם לאן בדיוק צארב ילך עכשיו? כמה לוחמים נמצאים בבניין ה"שבו" ואיזה כלי נשק, איך הם מצוידים ובמה הם חמושים במחסומים וכו'. ... יש צורך לאסור באופן חוקי על שידור חי של מספר נושאים. אחרי שהכל ייגמר - בבקשה, אבל בינתיים - לא.
    1. +3
      אפריל 26 2014
      נכון, פעם היו כתבים צבאיים במיוחד, אבל עכשיו התואר הזה מתקבל לא בגלל יכולת, אלא בגלל היותו THERE.
  4. +2
    אפריל 26 2014
    "העיתונות מונעת על ידי חמדנות. הצבא מונע על ידי שירות לא אנוכי למדינה "(סא"ל ג'ורג' רוזנברגר).
    "מי שמזמין ילדה, הוא רוקד אותה" (אמרו הקדמונים) - זה כל חופש הביטוי של התקשורת. כל עובדה ב"עיתונות חופשית" תכוסה מהצד איתו יש קופה עם כסף. אם עיתונאי לא יסכים, או שהוא יהיה רעב או שילך לחפש קופה אחרת...... תמיד ראיתי בפדגוגיה, עיתונאות ומשפטים המקצועות הכי מושחתים.
  5. +4
    אפריל 26 2014
    אבל היום, התקשורת האמריקאית הפופולרית תומכת כמעט לחלוטין במדיניות הבית הלבן, בקיצור, גבלס נח. :)
  6. +4
    אפריל 26 2014
    מלחמת המידע היא חזית שאנחנו עדיין לא חזקים בה...לצערי.

    ועיתונאים בצ'כיה... אכן, היה הרבה סלידה מהם.
    וזה אפילו לא שהם הובילו איזשהו קו כללי במלחמת המידע, לרוב לא היה קו "כללי".
    עיתונאים אזרחיים נסעו לצ'כיה בשביל... סנסציה. סתם בשביל סנסציה ודיווח על נושא "מטוגן", שהעורך הראשי יתפוס בתאווה וידפיס על הדפים כדי שהעם האזרחי יגנוב את המידע הזה.

    כן, הם (עיתונאים אזרחיים) דיברו על כך בגלוי כשהם התבקשו לכתוב על משהו ראוי - על חיי היחידה, על הגיבורים-חבר'ה, אבל פשוט על הצרכים והדאגות של אותם תושבי הרים פשוטים.
    - למה ? אמרו - לא ישלמו לנו על דיווח כזה, שלחו אותנו לכאן בשביל "התלהבות"... אוף.
    הנה להדפיס את סיפורו של גנרל גונב, על כמה "זוועות" (כל) - הם שמחים.
    לצלם תמונה של החבר'ה שלנו על ה-T-72?
    - למה???... אבל כדי להדפיס תמונה של טנק הרוס - הם שמחים... הם בכל זאת הסתובבו בפירוק ציוד וקימטו את האף שהיו מעט חורים, הקפידו לתת להם מסגרת שבה צריח עף מהטנק... ל-o-z-l-s...

    הלוחמים נהגו פשוט לחרוק שיניים מגישה כזו...
    אז עיתונאים קיבלו לעתים קרובות מחברים.
    כן, זה קרה.

    אני עדיין זוכר איך טכנאי הטיסה של ה"תנין" ניקה את הריהו של העיתונאי לצילום של רכב קרבי לפני היציאה...
    והוא עשה את הדבר הנכון, זה בלתי אפשרי - זה אומר שזה בלתי אפשרי. ואז הם מטפסים בסקרנותם למנזר של מישהו אחר... אתה צריך לחשוב מה הם עושים.

    מה יכול להועיל לעיתונאי? - התקשר הביתה מטלפון לוויני, ובקש תמונות, זה כל היתרונות האפשריים לחיילים וקצינים...

    עיתונאים צבאיים היו שונים מהותית מאלה האזרחיים. בִּיסוֹדוֹ.

    אבל באופן כללי - מלחמה במרחב התקשורתי חייבת להיות מסוגלת לנהל.
    אני מקווה שנלמד איך לעשות את זה.
    כן

    צילום: G. Zhilin עם צוות T-72B. חאנקלה. אפריל 1996
    ניתן ללחוץ
    1. +4
      אפריל 26 2014
      ציטוט: Aleks TV
      באופן כללי, אתה צריך להיות מסוגל לנהל מלחמה במרחב התקשורתי.
      אני מקווה שנלמד איך לעשות את זה.

      כבר למדו, אנה הקטנטנה, לא, ריסקו לחלוטין את אלג'זירה וענקיות תקשורת אחרות בסוריה וב-CNN....

      1. +3
        אפריל 26 2014
        ציטוט מ-cosmos111
        ANNA ns זעירה, ריסקה לחלוטין את אלג'זירה וענקיות תקשורת אחרות בסוריה וב-CNN

        טוב
        בנוסף PT באנגלית.

        חלל, אבל איך קוראים לזה בשם?
        וזה לא ברוסית איכשהו)))
        אני לאה.
        משקאות
    2. 0
      מאי 1 2014
      ציטוט: Aleks TV
      ועיתונאים בצ'כיה... אכן, היה הרבה סלידה מהם.


      שמעתי סיפורים מהלוחמים כיצד פריצות עוררו בגלוי את תושבי הכפר לנקוט בצעדים אקטיביים נגד ה-PVD. (ב-2 צ'צ'נית)
  7. 0
    אפריל 27 2014
    "הצבא אמר שהעיתונות והטלוויזיה היו מוטות, חסרות יכולות, לא פטריוטיות ואפילו מושחתות".

    הצבא אמר את האמת... הפריצות האלה מהתקשורת... יצורים מושחתים
  8. 0
    אפריל 28 2014
    העיתונות היא אחד הכלים, וגם למלחמה. במיוחד עכשיו.

"מגזר נכון" (אסור ברוסיה), "צבא המורדים האוקראיני" (UPA) (אסור ברוסיה), דאעש (אסור ברוסיה), "ג'בהת פתח א-שאם" לשעבר "ג'בהת א-נוסרה" (אסור ברוסיה) , טליבאן (אסור ברוסיה), אל-קאעידה (אסור ברוסיה), הקרן נגד שחיתות (אסורה ברוסיה), מטה נבלני (אסור ברוסיה), פייסבוק (אסור ברוסיה), אינסטגרם (אסור ברוסיה), מטה (אסור ברוסיה), החטיבה המיזנתרופית (אסורה ברוסיה), אזוב (אסור ברוסיה), האחים המוסלמים (אסורים ברוסיה), Aum Shinrikyo (אסור ברוסיה), AUE (אסור ברוסיה), UNA-UNSO (אסור ברוסיה). רוסיה), Mejlis של העם הטטרי קרים (אסור ברוסיה), הלגיון "חופש רוסיה" (מבנה חמוש, מוכר כטרוריסט בפדרציה הרוסית ואסור)

"ארגונים ללא מטרות רווח, עמותות ציבוריות לא רשומות או יחידים הממלאים תפקידים של סוכן זר", וכן כלי תקשורת הממלאים תפקידים של סוכן זר: "מדוזה"; "קול אמריקה"; "מציאות"; "הווה"; "רדיו חופש"; פונומארב; Savitskaya; מרקלוב; קמליאגין; אפחונצ'יץ'; מקרביץ'; לֹא יִצְלַח; גורדון; ז'דנוב; מדבדב; פדורוב; "יַנשׁוּף"; "ברית הרופאים"; "RKK" "מרכז לבדה"; "זִכָּרוֹן"; "קוֹל"; "אדם ומשפט"; "גֶשֶׁם"; "אמצעי תקשורת"; "דויטשה וולה"; QMS "קשר קווקזי"; "פְּנִימַאי"; "עיתון חדש"